שירת העלים

אור, צבע, צורה, א-צורה

האושר נמצא באתנחתא שבין המחשבות.

ברגע שבו מפסיק, ולו לשבריר שניה, זרם הפולסים מהמיינד.

לצאת עם אור ראשון,

להניח.

לתת ליד להוביל, העין מביטה.

לא לחפש, לגלות.

הרוח משחקת באובייקט, גופי זע מילימטר אחורה שניים קדימה,

האצבע לוחצת.

עולם ניגלה.

המציאות כגרסא

10 ביוני 2020 - פרק 10 בדוקו-קורונה שיצרתי, 'פעימות'.

מתנגדי החיסונים או תומכיהם. קונספירציה או וירוס. סגר בריאותי או מניעים פוליטיים. דמוקרטיה או דיקטטורה. מלחמת אחים או יהיה בסדר. גנץ יודע מה הוא עושה או שאין לו מושג ירוק. לשלוח את הילדים לבית הספר או לא. להתחבק עם אמא ואבא או לשמור על מרחק ביטחון?

 

מהי האמת? האם האמת היא זרם הרעיונות המופיע בפיד הפייסבוק שלי? האם האמת היא הדעה הרווחת בקהילה שלי? או שאולי האמת היא מה שחינכו אותי הוריי לחשוב ולהרגיש כלפי העולם?

האם האמת היא מה שאני רואה במהדורת החדשות של הערב בערוץ ידוע, או שהאמת נחבאת בסרטון שנוי במחלוקת של רופא שנוי במחלוקת באתר אינטרנט פיראטי?

ואולי האמת היא רק מה שמתקיים כאן ועכשיו, מול עיניי? האם אנחנו חיים במטריקס? ואם כן, מהו המטריקס?

 

אף אחד לא באמת יודע כלום. גם אני לא.

מן קטע כזה. בום, יום אחד נולדנו אל תוך המשחק הגדול הזה, ואנחנו צריכים למצוא בעצמנו את הדרך. זאת משימת החיים שלנו כפי הנראה, תוך כדי כל מה שקורה. ועכשיו, בקורונה, הגדילו לנו את ההימור. העלו את רף הקושי.

 

רק דבר אחד אני יודעת. איפושהו תמיד ידעתי אותו. של'אמת' או ל'מציאות' פנים רבות.

כצלמת, הרעיון הזה חוזר אליי מן גשמיות העולם.

אותו נושא צילום יכול להירשם על כרטיס המצלמה בכל כך הרבה אופנים, כשהוא מושפע מביטויים שונים של אור, טכניקה, רגש ואסתטיקה.

 

לפעמים אני חושבת, שאין דבר כזה אמת. רק השתקפויות. ואולי יש לנו את הכוח, ליצור את ההשתקפות הרצויה לנו.

 

קבלו את ידידנו, הגאופיט המדהים 'אגפנתוס אפריקני' , בכמה מן אמיתותיו, הניגלו לעיניי. (מוסיקה בבקשה).

נרקיסים שמפריעים לי לישון

חורף 2019, הקיבוץ שהוא הבית.

הם אמרו לי: 'את ראית שאנחנו פה.'


ואני השבתי להם: "כן. מהממים אתם. אין ספק. וראויים גם ראויים לצילום. מהיצירות היפות של האדריכל-ית הגדול-ה. אבל קר עכשיו. ולא בא לי לצאת. ואין לי כוח לצאת בשבת עם אור ראשון מהבית."

אז הם שתקו. בהוד כזה כמו של הילדה הכי יפה בגן, שיודעת שזה בכלל עניין שלי אם אני אבוא להינות מזיו קיסמה או לא.

וכך התעוררתי בארבע בבוקר, אחרי שהם תקועים לי שבועיים בין שברי חלומותיי, והמשכתי ספק לנמנם במיטה החמה ספק לחזות בהקיץ בנרקיסים על רקע תכלכל.
ובסוף לא היתה לי ברירה.

לפרטים נוספים מלא-י את הטופס

או התקשר-י בתיאום מראש בהודעת טקסט

  • Facebook
  • Vimeo
  • Instagram

קיבוץ רמת הכובש, השרון.

 כל הזכויות לאתר זה ותכניו שמורות לתהילה אור שלו בלבד ©