חיפוש
  • תהילה אור שלו

זלזלים

עודכן ב: מרץ 11

אני שייכת לדור, שבו בעשור הראשון של חיי הייתי צריכה לצאת מהבית, להתגלש על המדרגות, ללכת את השביל החם, המתפתל, בין בתי השכונה הצעירה שלנו בראשון לציון, ועד לקצה שלה, לחצות את הכביש, ולעמוד בתור לטלפון הציבורי, כדי ליצור קשר עם העולם שאינו בטווח ראייתי או שמיעתי הפיזית.


אני עוד זוכרת את טקס שילשול האסימונים, שרק בזווית ובתנופה מאוד מסויימות, הצליח להביא אלי את צליל החיוג הנחשק.


בעשור הרביעי של חיי אני מחזיקה ביד מחשב קטן ומתוחכם להפליא, שמאפשר לי תקשורת ללא הגבלה, בטקסט, סאונד, תמונה ותנועה, עם אנשים מכל קצוות העולם, בכל שעה, ובכל מצב ומקום.



1992

אמצע גיל העשרה. אבא נכנס יום אחד הביתה עם 2 קופסאות מוזרות בידיו. הוא מניח אותן אחת על השניה בפינת שולחן המכתבייה הצמוד לפינת האוכל. "הבאתי לכם מחשב. תבדקו מה אפשר לעשות איתו" יכול להיות שהוא הראה לנו פעם או שתיים את התהליך, ואז התפנה לעיסוקיו הרבים.


אני זוכרת שבעיקר בהיתי בקופסאות המשונות, וחשבתי שלא ממש הבנתי משהו. כמה ימים אחרי זה החלטתי לנסות בעצמי. היה משהו עם להכניס דיסקט אחד לפתח המוארך שבקופסא העליונה, ולהסתכל במסך עד שכתובה הודעה באנגלית מוזרה עם מספרים ולוכסנים, ואז להוציא במהירות ולהכניס את הדיסק השני. אחרי כמה זמן והרבה הודעות שלא היה לי מושג מה פישרן נפתח משהו. והיה אפשר לכתוב שם אותיות. משפטים. אפילו סיפורים שלמים.


קצת אחר כך השכן שלנו, שהיה סטודנט לרפואה, שמע מאמא שלי שאני יודעת להקליד, וביקש שאקליד עבורו את עבודות הסמסמטר האחרון שלו. הוא שילם לי לפי דף, וזה היה מוזר בעיניי שזה בכלל קורה, אבל טוב שכך, כי בבייביסיטר לא התגלתי כמוכשרת במיוחד.


פרט מתוך התערוכה של זגמייסטר & וולש: רטרוספקטיבה. .2018 מוזיאון העיצוב חולון. צילום: תהילה אור שלו

1999

אני זוכרת שמתישהו באחד מקורסי הסוציולוגיה שלמדתי באונ' הפתוחה, דובר על המהפיכה התעשייתית הראשונה. זו שהחלה מלונדון, והתפשטה לעולם כולו. רעיון אחד משם נחרט בזיכרוני 'זו היתה תקופה של מבנים ישנים שמתמוטטים. סדרים חברתיים, תפישות עולם, ואמונות, עברו תמורות אדירות והפכו פניהם בתוך כמה שנים. תנועת עולם שהשפיעה עמוקות על מצבה הרגשי המנטלי ותפישת העולם של האוכלוסיה'.


כשישבתי אז בכיתה, כותבת את דברי המרצה המרוחק, והלא מובן לי בדינמיקת הלימוד שלו, כל זה היה נשמע לי חלק מההיסטוריה הלא קשורה אליי. לא יכולתי לדעת, שחיי יזמנו לי עמידה בתוך לב ליבן של כמה מהפיכות טכנולוגיות. שהטכנולוגיה תפשוט לתוך חיי, ותשתלב בהם כלכך הדוקות, עד שסדרים, תפישות עולם ואמונות ישתנו תדיר ולתמיד עם העולם, וישפיעו עמוקות על מצבי חיי האישיים, התעסוקתיים, הרגשיים, היצירתיים, ומימדי החיים.


מבנים ישנים שמתמוטטים. סדרים חברתיים, תפישות עולם, ואמונות, עברו תמורות אדירות בתמונה: מוזיאון העיצוב חולון, 2018 צילום: תהילה אור שלו


2000

אני בשנות ה20 המוקדמות של חיי. החבר שאיתו אני גרה מביא לביתנו את האינטרנט. הוא אומר שזה 'משהו כזה שאפשר לראות איתו דברים מכל העולם דרך המחשב'. אני מסתכלת ורואה בעיקר הרבה חלונות, עם הרבה מידע וקצת תמונות. הכל קופץ וזז, ואני לא מספיקה לקרוא הכל, ואת מי זה בכלל מעניין. זה שלו. כך בערך שנה. אחרי שנה הוא מציע לי לראות איתו סרט ש'מתפשט עכשיו בכל העולם', ובפעם הראשונה בחיי, שרועים על מיטת הספה בחדר העבודה שלנו, אני צופה דרך מסך המחשב בסרט 'המטריקס'.

הוא נרדם, אבל אני נשארת ערה, ובסוף הסרט מרגישה, שמשהו בי השתנה.


צילום: תהילה אור שלו אני בשנות ה20 המוקדמות של חיי. החבר שאיתו אני גרה מביא לביתנו את האינטרנט. הוא אומר שזה 'משהו כזה שאפשר לראות איתו דברים מכל העולם דרך המחשב'. בתמונה: אומנות רחוב. שוק הפישפשים, יפו. 2018


2001

תקופת הבועה. בבקרים אני נוסעת לשוהם, בסובארו תכלת ארוכה. מגיעה עד לשדה התעופה, חוצה את הצומת העמוסה, עוזבת מאחורי את העיר, ומתחילה להתפתל עם הדרך אל תוך אוויר הרים, ונוף ירוק. אני אוהבת כל יום שבו אני מגיעה אל 'מכללת סיוון'. כל שיעור שבו אני לומדת עוד משהו על גרפיקה ממוחשבת. על אנימציה, בניית אתרי אינטרנט, ועיצוב גרפי. אני תלמידה מצטיינת. שותה בשקיקה את דברי המורים והמורות הצעירים ומלאי החיוניות, עם האש בעיניים, ומתחברת לדברים כאילו הייתי דג בין הקלידים, הצורות, הצבעים, הקוד, והתוכנות.


הארץ בערה. הייטק היה הדבר החדש, הנחשק, המניב, המפעים. ה'רופא ומהנדס' של שנות ה2000. העולם נתן קפיצת גדילה, וישראל הפכה לשחקן חשוב במערכה. צעירים עם ידע כמונו היו מבוקשים בכל מקום. בתוך שנה הפכנו מילדים מבולבלים ששואלים את עצמם מה הם יעשו אחרי צבא, למעצבים, מתכנתים ומרצים, שמרוויחים יותר מההורים שלהם שדיברו איתם על קביעות, התמדה ובנייה של לבנה אחרי לבנה.


בלעתי ספרים לארוחת ערב, והתנסתי בגבהים חדשים של יוקרה מקצועית וביטוי תעסוקתי לארוחת בוקר. ככה מהר הכל קרה. ואם משהו לא זרם לנו, אמרנו יפה שלום ותודה וזרמנו לאופציה הגולמית הבאה.


הייטק היה הדבר החדש, הנחשק, המניב, המפעים. ה'רופא ומהנדס' של שנות ה2000. העולם נתן קפיצת גדילה, וישראל הפכה לשחקן חשוב במערכה. צעירים עם ידע כמונו היו מבוקשים בכל מקום." מיצג מתוך התערוכה של זגמייסטר & וולש: רטרוספקטיבה. .2018 מוזיאון העיצוב חולון. צילום: תהילה אור שלו

2004

תל אביב. בניין מכללה רחב מימדים ורב קומות מולך על חניון מתפתל במנהרות מסתירות סוד. אני חולקת חדר עם אסף המתכנת. על דלת המשרד הקטן והנעים שלנו יש שלט שאומר E-LEARNING. בימים בהם עוד לא היו בטוחים מה זה בכלל.אני מעצבת ממשקים ולומדות, מנפישה את חלקם, מרגישה כמו בסרט, ומרוויחה כמו אישה יפה אחרי שהיא פגשה את ריצ'ארד גיר.



יצירה גרפית: תהילה אור שלו

2007

תחילת שנות ה30 של חיי. עברתי לגור באחד הכפרים שבעמק איילון. בית קרקע גבוה תיקרה, בעל חלוקת חדרים מוזרה. מצידו האחד חורשה בלילה בוכים בה מקהלות של תנים, ומצידו השני מטעיי אפרסקים, שזיפים, ואפרסמונים. שיא הפריחה. הטבע קורא לי במלוא עוזו, ואני נמשכת אליו כמו דבורה לצוף. בפעם הראשונה בחיי אני לוקחת מצלמה ויוצאת לטיול שמטרתו היחידה היא להביט על העולם מעין המצלמה.


אבל בבקרים משום מה אני נוסעת לראשון לציון. בתוך סוזוקי סוויפט' שהכלב האהוב עליי שהלך עם החבר מהפיסקא הקודמת, נגס לה בפגוש. כל בוקר, תוך כדי נסיעה, אני חושבת לעצמי שבשלב הזה לפי התחזיות הייתי אמורה לנסוע ברכב חברה. וכל רגע נדמה לי שהנה זה הולך לקרות. 'רדיו בלה בלה' או הפינק פלויד מתנגנים לסירוגין במערכת השמע המשוכללת שלי, עד שאני מגיעה לבניין משרדים דהוי מעל תחנת דלק. חברת סטרטאפ מתפתחת.

יושבת מול המחשב, ממרקת עוד ועוד את התדמית האחרונה שיצרתי. אני מאוהבת ביצירה שלי כמו שאני מאוהבת בכל עיצוב טוב שהצלחתי להוציא מימיי. יש סיפוק עצום בלהגיע לאסנס של הדברים. למזוג עולמות שלמים אל תוך דימוי צורה וצבע. אבל שכחתי לגלגל בגוגל את הבוס, שמתגלה כנוכל עם תעודות/ בורח לחול, ומשאיר מאחוריו הרבה מאוד נושים, ואותנו חסרי משכורות.

משהו בי מתחיל להתעייף בקצוות.


בערבים אני מלמדת תקשורת חזותית במכללת ג'ון ברייס. כבר למדתי קולנוע, פרסום, אנימציה, עיצוב, תלת מימד, עריכת וידאו ואפקטים. השקעתי בקורסים מקצועיים ואקדמים, גמעתי לומדות בתחומי, קראתי ספרים עד מילתם האחרונה. אני מעצבת מדיה דיגטלית. ומרצה. סה"כ העתיד נראה מבטיח.


אבל עבור מי שאני, משהו בכל הקומפלקס הזה חסר לי.

כשהייתי משוטטת באתרים של image bank כדי לקבל השראה לעיצובים שלי, הרגשתי שאני רוצה לקפוץ אל תוך התמונות שניבטו אליי ממסך המחשב. רציתי לקום מכיסא המחשב, להתנתק מן המסך, ולהיות ברגע ההוא, בו נמצא הצלם. להריח את האדמה, לגעת בעץ, להרגיש את הרוח. את קרני השמש, הפרחים, האנשים..

אבל אני מושקעת כלכך בעולם המדיה הדיגיטלית. יש לי כלכך הרבה ידע, ניסיון וכישרון.

אני לא מכירה את עצמי אחרת. איך אוכל להשאיר את כל זאת מאחור?? סתם, להניח?.. אוצר? שאספתי במשך שנים בדרך? שהפך כבר למגדל?


2011

"היה היה פעם, על קרקעיתו של נהר בדולח אדיר, כפר של יצורים. זרמו של הנהר שטף חרש ועבר מעל לראשי כולם - צעירים וזקנים, עשירים ודלים, טובים ורשעים. והזרם בשלו, זורם בדרכו כמימים ימימה, מודע אך ורק לעצמותו הטהורה.

כל אחד מהיצורים נצמד בכוח, בדרכו שלו, אל הזלזלים והאבנים שבקרקעית הנהר. שכן ההיצמדות היתה להם דרך חיים, וההתנגדות לזרם הייתה הדבר שכל אחד מהם למד מלידתו..." (ריצ'ארד באך, 'תעתועים')


כשהכרתי את נדב, הוא היה, בין יתר עיסוקיו, יוצר תכשיטים בסטודיו הקטנטן שלו, בקיבוץ.

בנרטיב הקיבוצי, כפי שאני הבנתי אותו אז, כשמישהו חדש מצטרף לקהילה, מתייחסים אליו כאילו הרזומה שלו מתחיל כאן ועכשיו. כל יישותו נבחנת מחדש, ביחס למיקרו עולם אליו הוא הגיע.

ראיתי בכך משהו חיובי. זה איפשר לי להיות כמו היצור הקטן שהעז.. לשחרר אחיזה בזלזלים ובאבנים שבקרקעית הנהר, ולתת לזרם לשאת אותי, מבלי לדעת לאן.

קצת לפני שנבט בי ילדנו הראשון, לקחתי מצלמה בינונית וישנה עם עדשה קבועה, והתחלתי לצלם את התכשיטים של נדב. התמונות הללו הביאו לי את עבודתי הראשונה בצילום, ומשם העניין התגלגל לאהבה גדולה.

רוח, מים, שמש, אור, טבע, ילדים, אנשים. הכל קרה.


נדב אבן נור ותהילה אור שלו. דיוקן עצמי 2012 קיבוץ רמת הכובש, השרון.


2013

יוצרים סרט פרסומי עבור מעצבת התכשיטים Batyas.

תדמית, קריאטיב, צילום, תסריט, עריכת וידאו והפקה: תהילה אור שלו ונדב אבן נור.


תודה לכל מי שחלק-ה עימי את זכרונותיי מימי המדיה הדיגטלית בעיר הגדולה.


מוזמנים באהבה להשאיר תגובה.




0 צפיות

לפרטים נוספים מלא-י את הטופס

או התקשר-י בתיאום מראש בהודעת טקסט

  • Facebook
  • Vimeo
  • Instagram

קיבוץ רמת הכובש, השרון.

 כל הזכויות לאתר זה ותכניו שמורות לתהילה אור שלו בלבד ©